מורה אמורה לדעת למקם את תלמידיה על פני רצף התפתחותי ולפגוש כל ילד באופן אישי, כדי להצעיד אותו לעבר רכישת המיומנות הזאת של קריאה וכתיבה. זאת מחויבותה המקצועית לתלמידיה!
ישנם כלים פדגוגיים שמיוחדים להוראת הקריאה והכתיבה, ובהם צריך לדעת להשתמש במקום הנכון, בזמן הנכון ועם התלמיד הנכון.
לעיתים קורה שתלמידים שמתקשים ברכישת השפה הכתובה וזקוקים לעזרה ותמיכה נוספות פשוט לא מקבלים אותן.
המערכת בנקודת המפגש עם התלמיד, היא עניה ולא מסוגלת לספק תמיכה לכל אחד מהם, ולמורה עצמה יש זמן מוגבל ומשאבים מוגבלים לסייע לאותם ילדים.
אחד הפתרונות האפשריים לסיוע לתלמידים הוא ההורים. כן, כן, זה נשמע מוגזם!
בואו נשאל את עצמנו בכנות: אילו סכומים תהיו מוכנים להוציא על מורים פרטיים, או על הוראה מתקנת? עד כמה נוח לכם / לנו כהורים "להאשים" את בית הספר בהישגים הנמוכים של הילדים? עד כמה ההורים לוקחים אחריות על ההישגים של ילדיהם?
מרבית ההורים יכולים לסייע לילדיהם לקרוא, לכתוב ולהבין טקסט. אבל זה דורש השקעה שהרבה הורים לא מוכנים לקחת על עצמם (או ליתר דיוק - לא מצליחים לפנות לכך זמן).
יש ליצור ולקיים "ברית מחנכים" של כולנו - מחנכים והורים.
הורים צריכים לטייב את השיח מול המורים וללמוד איך עושים ומה עושים בבית כדי להקל את הלמידה. מורים צריכים להתמקצע בכל שנה יותר ולדעת להציע להורים דרכי פעולה קונקרטיות בבית.
חלילה לא להפוך אותם למורים, אלא להורים מקדמים.
אם לילד יש בעיה בהבנת הנקרא, אפשר להציע להוריו לספר יותר סיפורים בבית; אם ילד בכיתה ה' מתקשה להתמודד עם טקסט טיעוני, אפשר לדבר איתו על ההבדל בין עובדה לדעה; אם ילד מתקשה בכתיבה - אפשר להציע להורים להתכתב איתו באמצעות מכתבים ופתקים מקסימים מתחת לכרית.
בכל מקרה מבוגרים צריכים לזכור שאנחנו לא נמצאים משני צידי המתרס, אלא עומדים במעגל של שווים בין שווים. מעגל של מורים, הורים ותלמידים.
Comments